הסיפורים האישיים

 
הילה בר-גל שוורץ מייסדת ומנכ"לית עמותת YouTurn, כותבת:

את אושרי הכרתי בשבועיים הראשונים שלי כסגנית מפקדת בית סוהר דמון. זה היה עוד יום שגרתי במקום שהשגרה בו היא הדבר החשוב ביותר כשלפתע שמעתי בקשר שאסיר פגע בעצמו. מיהרתי לראות במי מדובר ולהבין מה בדיוק קרה.
כשהגעתי ל"חצר היומן", המקום בו מתרחשת רוב הפעילות בכלא, פגשתי בו: בחור צעיר, תזזיתי עם ידיים חבושות.
קרבתי אליו ושאלתי לשמו והוא, בטון זועף וקצר רוח ענה: "אושרי". ניסיתי בעדינות להבין ממנו מה קרה אך הוא בשלו, מסרב בכל תוקף לענות לי ולשתף איתי פעולה.
משהו בבטן גרם לי להרגיש שזה לא סוף פסוק, שאני צריכה להתעקש עליו. ביקשתי שמנהל האגף והעובדת הסוציאלית יביאו אותו  אליי למשרד תוך חצי שעה.


עד שהגיע, דליתי מה שיותר פרטים אודותיו ונחשפתי לסיפור שלו: צעיר בן 19, מרצה מאסר רביעי, נכנס ויוצא ממוסדות וממאסרים מגיל 14, מעורב בלי סוף בקטטות, מריבות ופגיעות באחרים ובעצמו- מה שנקרא בשפה לא רשמית- "תכשיט".


כמה רגעים אחרי שסיימתי לעבור על התיק שלו, הוא עמד בפתח: בחור גבוה, רזה מאד וחיוור. על ראשו הייתה מונחת כיפה גדולה ומבטו ננעץ ברצפה.
"בוא שב", הזמנתי אותו, הוא התיישב בחוסר חשק מופגן. ניסיתי לגייס אותו לשיחה, התחלתי לשאול שאלות ולפצוח בהסברים אך הוא בשלו, מסרב ליצור קשר ומסרב לענות על שאלותיי. כל ניסיונותיי עלו בתוהו. כל כך מתסכל.


ואז ברגע מכונן בשיחה פניתי אליו ברוך ושאלתי אותו : "אושרי, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
ברגע אחד האוויר בחדר נעצר 

שקט,
אושרי לראשונה הרים את עיניו אליי, עיניים של ילד כחולות ועצובות וענה:
אני לא יודע מה אני רוצה להיות, אני פשוט לא רוצה לישון יותר ברחוב.

כמה פשוט וכמה לא מובן מאיליו.


מרגע זה גמלה החלטה בליבי שנעשה את כל האפשר, כדי שאושרי לא יישן ברחוב יותר ויוכל להתחיל בחיים חדשים וטובים ב"יום שאחרי". הזמן לא סייע לא היה לטובתנו, אושרי היה 4 חודשים לפני שחרור אבל לא וויתרנו: אושרי התחייב להיכנס למסגרת לימודית בכלא, התחייב לעבוד ובעיקר להפסיק "לריב עם הסביבה".


מאחורי הקלעים העובדת הסוציאלית התגייסה לעניין, יצרה קשר עם האם ויזמה מפגש משותף של שלושתם בכלא במטרה לתווך ביניהם ולסייע לו בחזרה הביתה. במקביל היא יצרה קשר עם היחידה לשירותים חברתיים באזור מגוריו וערכה איתם תוכנית ליווי אישית עבורו בתהליך השחרור עם הכנה לקראת קליטתו בקהילה.


יום השחרור המיוחל הגיע. ההתרגשות לא ידעה גבולות וכמו לסמן לנו שגם היקום חש שמדובר ברגע דרמטי במיוחד גשם זלעפות החל לרדת.
רגע לפני שאושרי יצא לחופשי לחצתי לו את היד: "אתה יכול להיות גאה בעצמך, שמת לעצמך משימות לתחילת הדרך שנראו לך בלתי אפשריות ועמדת בהם בגבורה, תיקח את חווית ההצלחה הזו להמשך, אני גאה בך" אמרתי.
בעיניים נוצצות הוא הביט בי ואמר לי: "יש לי בקשה ממך, את יכולה לצאת איתי החוצה ולומר את כל מה שאמרת לי עכשיו גם לאימא שלי?"
וכמענה לבקשה הלא קונבנציונלית, כעבור שעה קלה, עמדנו אושרי, אמו ואני בגשם שוטף של חודש דצמבר ושיתפתי את אמא של אושרי בהזדמנות שאושרי נותן לעצמו. גם העיניים שלה נצצו.


באותו רגע הבנתי שלא משנה מה נעבור בחיים, כמה אנשים נכיר, כמה נצליח וניכשל, כמה מערכות יחסים יהיו לנו. בסוף, כולנו משוועים למבט מתפעל מאימא. הבמאי והחוקר פיטר ברוק נהג לומר שהמוטיבציה של כל שחקן מתחילה ב: "אמא, תראי אותי". הוא כנראה צדק, גם במקרה של אושרי.


כעבור חצי שנה מיום השחרור, אושרי מסר לי דרישת שלום ממקום עבודתו, וביקש לומר שהוא בסדר, עובד, גר אצל אימו ולא ישן ברחוב יותר.


הסיפור של אושרי, הוא סיפורם של אסירים רבים שפגשתי במהלך 22 שנות שירותי בשב"ס. השילוב בין הדימוי העצמי הנמוך, חוויות הכישלון החוזרות ונשנות והיעדר תחושת שליטה בחיים  יחד עם התיוג החברתי של "אסיר משוחרר" על כל המשמעויות שלו הופך את סיפורם לכמעט כרוניקה ידועה מראש.


שאלות רבות מתעוררות ברגע השחרור:
האם יש סיכוי שהפעם זה יהיה אחרת? האם יש משהו שאפשר לעשות כדי שהוא לא יחזור למאסר? איך אפשר לעזור לאסיר המשוחרר לכתוב סוף אחר לסיפור שלו? ומה עם הילדים שלו, האם הם תמיד יהיו ילדים של אסיר ואיך אפשר לעזור להם לבנות עתיד אחר?
האם אי פעם הוא יוכל לחזור לחיים נורמטיביים ובעלי משמעות?
האם הוא ישוב להיות אזרח מן השורה אחרי ש"החזיר את חובו לחברה"?


ההיכרות עם אושרי, מוסטפא, אייל, איגור, מוחמד, איבגני ועוד רבים אחרים, חשפה בפניי סיפורים אישיים רבים, קשים ועצובים. ביום השחרור של כל אחד מהם, היתה בי התקווה, גם אם זעירה, שאולי זו הפעם האחרונה שנתראה, שאולי הפעם משהו ישתנה.
כל כך הרבה פעמים התבדיתי, פגשתי בהם שוב ושוב בין כתלי הכלא, וכמו סיזיפוס שגילגל את האבן הגדולה לראש ההר התפללתי שהפעם, היא לא תתגלגל שוב במורדות.


כל אלו הביאו אותי להחלטה מתוך מחויבות כנה, להקים עמותה שמטרתה לתווך בין האסיר המשוחרר לבין החברה.
ללוות את השילוב בכל היבט, ולזכור בכל רגע נתון, שהאחריות לכך "שיקרה אחרת" היא של כולנו, של כלל החברה הישראלית, שיש בה צבעים שונים, אחרים ומגוונים ויש בה גם אסירים משוחררים שאנחנו צריכים לעשות ככל יכולתנו שהם יוכלו למסור לנו ד"ש ממקום עבודתם החדש.

ישיבת צוות
 
תאיר אסיר משוחרר, כותב:

שמי תאיר ואני אסיר משוחרר. השתחררתי אחרי שנה בכלא.

אני רוצה לספר על מה עמותת YOUTURN בשבילי.

העמותה הזו מלווה אותי בחיים החדשים שלי מאז שהשתחררתי והיא נותנת לי כ"כ הרבה ביטחון ועוזרת לי.

אני מרגיש חשוב, אני מרגיש שרואים אותי ואכפת לאנשים ממני וזה עוזר לי והופך את השילוב שלי פתאום לדבר אפשרי. האנשים כאן מקדישים לי זמן ונותנים לי מענה לכל דבר שאני זקוק לו. אני זוכה לליווי בכל דרך שהיא: בזום ובטלפון.

אני מרגיש שיש לי גב בכל דבר שאני צריך ובכל תחום - בשילוב בעבודה, בחזרה לקהילה, ביחסים עם הילדים שלי והמשפחה, עם השכנים שלי.

בעבר, כשהייתי בלחץ או שהיה קורה לי משהו קשה הייתי בורח לים, לשתייה, לסמים ופוגע בעצמי, היום, אני לא צריך את זה יותר כי אני יודע שכשקורה משהו יש לי למי לפנות, אני לא צריך לברוח כי יש מי שיכול לעזור לי להתמודד. אני מרגיש שהם שם בשבילי ושהם כל כך שמחים ומפרגנים לי כשאני עושה משהו מוצלח- זו הרגשה נהדרת.

דרך העיניים שלהם, איך שהם מסתכלים עליי ומתפעלים ממני, אני מרגיש שהצלחתי ושאני עושה משהו טוב.

העמותה לימדה אותי להתמודד ולא לברוח והראתה לי שיש תחליף לסמים, לשתייה ולשאר הדברים שהייתי רגיל לעשות והיו פוגעים בי ובסביבה שלי.

יש בעמותה אנשים שאני סומך עליהם, שאני יודע שהם רוצים שיהיה לי טוב ושהם מתאמצים בשביל זה ומשקיעים בי.

את האנשים האלה אני לא רוצה לאכזב כי גם הם סומכים עליי, אני מכבד אותם וחשוב לי להצליח ולהראות להם שאני מחויב. עצם זה שהם מאמינים בי זה דבר שנותן לי המון כוחות ונותן לי הרגשה טובה.

התמודדתי עם המון דברים קשים במהלך החיים שלי, עם לא מעט טראומות והייתי צריך להילחם לגמרי לבד. כמעט 20 שנה שאני מתמודד לבד ומנסה לעזור לאחרים: למשפחה שלי, לילדים שלי, לבת שלי היקרה.

אף פעם לא טיפלתי בעצמי, בעצם זו הפעם הראשונה שאני דואג לעצמי באמת ושאני לא מרגיש לבד. אני מרגיש שאני סוף סוף יש לי עם מי לדבר מישהו שמלווה אותי, שאכפת לו ממני ושנמצא שם תמיד כשאני צריך.

אני לא יודע להגיד איזה קסם הם עושים אבל תמיד כשאני פונה אליהם כשאני כועס או נסער הם לוקחים את הכעס אליהם כמו מגנט, מרגיעים אותי והופכים את ההרגשה שלי לטובה ומשוחררת. הם מניחים מולי ראי שגורם לי להסתכל על עצמי, זו מראה שלפעמים קשה להביט בה אבל אני חייב לעשות את זה כדי להתקדם.

העמותה הזו נותנת לי כלים להתמודד לבד ולנהל את החיים שלי באופן עצמאי.

אני מרגיש שאני מצליח לפתח סבלנות, להיות נינוח ולהשיג את הדברים שחשובים לי.

 

כל יום בשעה 14:00, יש לי שיחה קבועה עם המנטורית שלי.

אני מחכה לשיחה הזו ויודע שלא משנה מה יקרה לי ואיזה יום יהיה לי, אני אדבר איתה ונצליח יחד לסדר את הכל.

 

אני לא יודע איפה הייתי אם לא העמותה הזו ואין לי מילים להודות לה. הלוואי והם יצליחו לעזור לעוד אסירים רבים אחרים.

תודה!

המנטורים של יוטרן
 
גלית יוסף, מנטורית, מורה במקצועה, לימדה במסגרת מערך החינוך בשב"ס 14 שנים, כותבת:

"פתח לנו שער בעת נעילת שער" מתוך תפילת יום הכיפורים, הוא פסוק מטאפורי המתאר את הרגע שבו ננעלים שערי שמיים עד לשנה הבאה.

בכלא זו אינה מטאפורה. השערים האמיתיים ננעלים עליך ומאחוריך ואין לך אלא לחכות לתאריך השחרור המיוחל שבו הם יפתחו מחדש.

 

בשנים הרבות של עבודה עם אסירים בתחום ההשכלה בכלא, האמנתי ועודני מאמינה כי המפתח לשער, נמצא למעשה בידיו של האסיר, שלא תמיד בוחר, מסיבות שונות, לפתוח לעצמו שער ולקחת אחריות על עצמו.

 

ברגעים מרגשים ומתסכלים כאחד, וכאשר נפגשתי שוב ושוב עם אסירים שהלכו וחזרו, הבנתי שהמפתח של השינוי והשיקום שהאסיר עובר במהלך המאסר, אינו מספיק.

האתגר האמיתי הוא, כאשר הדלת של שערי הכלא נפתחת החוצה, והוא חוזר לחברה.

זהו המקום ללוות אותו בשימור השינוי אותו בחר לעשות, שימור השינוי לא פחות קשה משינוי הדפוסים עצמם.

 

כיום, כשאני בעצמי מלווה משתלב (אסיר משוחרר), אני מבינה בעוצמה כמה הקשבה לצרכים יכולה להיות ההבדל בין השתלבות תקינה בחברה ובמשפחה לבין חזרה לכלא.

לשמחתי, הערכים והמטרות של העמותה מאפשרים לי להגשים את החלום האישי שלי ומימוש תפיסת העולם הפותחת שער, גם למי שעבורו השערים נסגרו.

ישיבת צוות